לעולם לא אשכח את הרגע שבו ביימתי סצנה מתוך סרט תיעודי, שהתבססה על סיפור אמיתי שקרה לאמא שלי בילדותה. לאחר תחקיר מעמיק, כתבתי וביימתי סצנה דרמטית קצרה: שחקנית אחת גילמה ילדה קטנה, והשנייה גילמה רופאה שבודקת את הקרקפת שלה.

אמא שלי ישבה בקהל – וצפתה בזיכרון של עצמה, מתעורר מחדש על הבמה. כשהסצנה הסתיימה, היא בכתה. לא מתוך כאב – אלא מהתרגשות עמוקה. אחר כך היא אמרה לי:
"לראות את זה מבחוץ נתן לי דרך חדשה להסתכל על מה שעברתי."

בתור במאי, שחקן ומנחה קבוצות פלייבק – אני נמשך תמיד אל הסיפור האישי. הבמה עבורי היא לא רק מקום של הופעה, אלא מקום של ריפוי, שיקוף, הקשבה עמוקה, והזדהות אנושית.